חנה קופלר

תל־אביב, ירושלים, תל־אביב - משנות ה־90 אל שנות ה־2000

בתחילת שנות התשעים המשיך משה גבעתי להתגורר בלופט שבקומה הרביעית ברחוב נווה שאנן. לאחר שחתם את סדרת "ילדי גן־עדן", הוא מכר את כל ציוריה למספר אספנים, ועמי שטייניץ ערך לו תערוכה בגלריה שלו בנווה צדק. לצורך התערוכה נאספו הציורים שהתפזרו בין האספנים השונים והוצגו באופן חד־פעמי בפני קהל רחב. התערוכה נמשכה רק ערב אחד, וכבר באותו לילה הוחזרו הציורים לבעליהם והחלל פונה לתערוכת מיצב שנפתחה בו למחרת היום.
חייו של גבעתי בלופט לא היו קלים. תנאי המגורים במקום היו קשים, והיה קשה לחמם את המקום בחורף או לצננו בקיץ. הטיפוס היומיומי ברגל במעלה ארבע הקומות הפך קשה מיום ליום, והחיים האינטנסיביים שניהל החלו לתת אותותיהם לרעה — פיזית ונפשית כאחד. בריאותו של גבעתי החלה להתרופף, וב־1993 הוא לקה בהתקף לב והובהל לבית החולים.
כשיצא מן האשפוז שוב לא היה יכול להמשיך לטפס לסטודיו שבקומה הרביעית. באותה תקופה גם צבר חובות רבים שכללו בין היתר שכר דירה שלא שולם במשך זמן רב. בנימין גיבלי אסף את כל עבודותיו של גבעתי ואִחסן אותן אצלו. תמורת שני ציורים שרכש אחד האספנים ועבודות נוספות שרכשה חברת ביטוח, שולמו כל חובותיו של גבעתי, אך הוא עצמו נשאר מחוסר בית, ונאלץ להתחיל הכול מבראשית. הוא עבד כשוטף כלים וסוחט מיצים בתחנה המרכזית, במסעדה של מרדכי לוק (אותו אדם שנחטף פעם במצרים בתוך מזוודה על־ידי שליחי המוסד), ובלילות היה ישן בביתה של הרקדנית אביבה פז.
יום אחד התקשר משה גבעתי לאספן האמנות חיים שיף, אשר רכש ממנו בעבר שלושה ציורים וביקר בסטודיו שלו יחד עם בנו דובי. שיף הזמין את גבעתי להתגורר במלון מרינה שבבעלותו, וגבעתי עבר לחדר קטן שניבט אל הים. את האור המסנוור שחדר לחדר מצד מערב הוא ריכך בעזרת נייר חום שתלה על החלון, אם כי כך גם העלים את הים משדה הראייה שלו. במלון מרינה הכין גבעתי עבודות על נייר. היה זה מעבר חד מן הבד לנייר ומן הפורמטים המונומנטליים שנהג לצייר עד כה למידות הנייר. במלון הוא נפגש גם עם רמי רוזן, שבעבר כבר כתב עליו כתבת פרופיל. בכתבת רקע רחבה שהתפרסמה במוסף "הארץ" פרש רוזן את קורותיו של גבעתי בשנים האחרונות, והציג אותו כאמן המנותק לגמרי מ"שדה האמנות". גבעתי, שהיה שרוי באחת מן התקופות הקשות בחייו, סירב להתמסר למראיין והתריס בפניו של רוזן: "אתה רוצה סיפור שמאלץ? לא ממני." רוזן הפך את המשפט לכותרת המאמר. מן הראיון מצטייר גבעתי כאדם שאינו חס על עצמו ואינו סבור כי מצבו נואש:
אני מבין שאתה רוצה שמאלץ, ואני לא אספק לך את זה, למרות שגם אני, באזורים מסוימים בתמונות שלי, מאוד אוהב שמאלץ. אבל נסה להבין שזה לא בהכרח טראגי שלמישהו בגיל 60 אין שיכון עם ספה ואשה פולניה שאומרת לו מה לעשות. אולי זה יאפשר לך לראות את הסיטואציה שלי דרך העיניים שלי ... אני למשל, במשך עשרות שנים, לא עושה שום דבר חוץ מלצייר, וזה בזמן שרוב האמנים בארץ, גם אלה שיכולים להרשות לעצמם, לא מעזים. הם מוכרחים בכל מחיר עוד אופציה, לא מוכנים לסמוך רק על האמנות שלהם. אני דווקא כן סומך על האמנות שלי (הארץ, 5 בנובמבר, 1993).

ב־15 בנובמבר אותה שנה נפתחה ב"גלריה 90", ברחוב בן־יהודה, תערוכה נוספת של גבעתי, שם הציג את עבודות הנייר שצייר במלון. כל העבודות שהוצגו בתערוכה נמכרו.
גבעתי שהה במלון מרינה קרוב לשנה, עד שהחלו לשפץ את המקום והוא נאלץ לעבור משם. שיף הציע לו דירת סטודיו במלון דיפלומט בירושלים, והוא התגורר שם יחד עם בתו שפרה, שלמדה באותה עת בירושלים, ונשאר שם עד תום לימודיה. כשנה וחצי צפה גבעתי מחלונות דירתו על הכפרים הערביים שמעבר לקווי 1967, ועל הרי ירושלים שנשקפו מכל עבר. בתקופה זו הוא צייר סדרה של נופים מרומזים בצבעים קרים ובהירים עד מאוד. באפריל 1995 הציג גבעתי תערוכת ציורים מסדרה זו בגלריה "פאר", ברחוב גורדון בתל־אביב. ענת מידן, כתבת המוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", פרסמה עליו, בעקבות התערוכה, כתבה שכותרתה "אסיר תודה". במסגרת התחקיר נסעה מידן עם גבעתי ביום פתיחת התערוכה מירושלים לתל־אביב:
 בדרך הוא רוקן ארבעה בקבוקי בירה, וכשחנינו בפתח הגלריה בה מוצגת תערוכתו, לא מיהר להיכנס, אלא חצה את הכביש לפאב הסמוך והזמין כוס בירה מהחבית. הראש, הוא הסביר, צריך תמיד להיות במצב קצת ערפילי, רק ככה הוא יכול לחצות את החיים.
שמונת הציורים המוצגים בתערוכה שלו מגלים אופטימיות גדולה. הצבעים הבהירים, הצלולים, של כחול, ירוק ולבן, האור הרב שמשתקף מהם, משרים נינוחות, אפילו רומנטיקה. הנוף המשתקף מחלון הדירה שהעמיד לרשותו חיים שיף משתקף בבדים, ואי אפשר לטעות, המקום עושה לו טוב (ידיעות אחרונות, 02 באפריל, 1995).
 

חיים שיף ובנימין גיבלי בפתיחת תערוכתו של גבעתי בגלריה נוה צדק,
תל־אביב, 1996

משה גבעתי מספר כי הנוף שנשקף מחלונו אכן היה עוצר נשימה, וכי חייו התנהלו באותה תקופה על מי מנוחות, אך הוא הרגיש עצמו מוגלה, מנותק מהכול. הוא החזיק מעמד בירושלים כשנתיים, כל עוד נמשכו לימודיה של בתו ובסופו של דבר עזב. במשך תקופה קצרה התגורר בקיבוץ גזר, אצל רוני גרושתו. הוא מכר כמה ציורים, ובכסף שהרוויח שכר דירה בשדרות בן־ציון בתל־אביב.
גבעתי המשיך לצייר על פורמטים קטנים ובינוניים. נופי ירושלים המשיכו ללוותו תקופה קצרה לאחר שובו לתל־אביב, במראי נוף רחוקים המסתיימים בקצה אורבני שבו נפגשים חוץ ופנים, וכן בתפנימים מעודנים והצבות חיוורות צבע של טבע דומם. באביב 1996 הוא הציג בגלריה "נוה צדק" בתל־אביב תערוכה של ציורי נוף שצוירו במלון דיפלומט בירושלים.
בשנת 2000, בעת ביקור אצל בתו, ורד, במושב כליל, קיבל גבעתי התקף לב נוסף והובהל לבית החולים בנהריה. לאחר שעבר צינתור, החליטו הרופאים כי אין מנוס ועליו לעבור גם ניתוח מעקפים. גבעתי הועבר באמבולנס לבית החולים אסותא
בתל־אביב, שם עבר את הניתוח, אך במהלכו לקה בשבץ מוחי. ימים מספר נותר פלג גופו השמאלי משותק, אך ביום הרביעי התחולל נס רפואי, והשיתוק עבר כלא היה. עם זאת, הניתוח גרר תסבוכת רפואית שתוצאותיה ניכרו עוד זמן מה. כשחזר גבעתי הביתה, הוא הצליח להשתקם והחל בהדרגה לצייר. הציורים שיצר בתחילה היו חיוורים. על גבי בדים בגודל בינוני צצו דמויות בודדות ומנותקות, זומביות, חסרות הבעה, שהתגלגלו כמוטיבים בציוריו הבאים. כשמיצה סדרה זו של דמויות, החל ליצור ציורי טבע דומם בווריאציות שונות. הבדים החיוורים של ההתחלה החלו עם הזמן לצבור צבעוניות עזה ומורכבת. ניכר כי ביטחונו של גבעתי שב אליו, ובשלב מסוים הוא חש צורך לפרוץ את גבולות הפורמט. הוא הזמין בדים גדולים והחל ליצור ציורי ענק. ממדי הבדים נקבעו על־פי המידה הגדולה ביותר שאפשר עדיין להעבירה בחדר המדרגות המוביל אל ביתו וחלל עבודתו, כך שלא יכלו לעלות על 220 x  185ס"מ.
העבודות שמשה גבעתי צייר בשנים האחרונות לא הוצגו מעולם. בשנים אלה, בהן היה מנותק לחלוטין מכל התרחשות מקומית, הוא התקרב אל עצמו, חדל לחלוטין משתיית אלכוהול, והחל להתמודד עם בדי הענק. הוא פעל כמי שיוצא לקרב ממושך הכרוך בסדר יום סיזיפי, התנהלות הכרוכה לעתים בהתקדמות איטית ומייגעת.
אישיותו של גבעתי, כמו גם יצירתו, היו תמיד שנויים במחלוקת. רשימות הביקורת שנכתבו עליו במהלך השנים היו בדרך כלל מעורבות — חלקן מתלהבות, חלקן פוסלות, חלקן פושרות. עבודתו וחייו השתרגו תמיד זה בזה — יצירתו נבעה ישירות מאורח חייו, ובמידה רבה שימשה כססמוגרף אשר שיקף את מצבו האישי.
עולם האמנות הישראלי קיבע את גבעתי כבן לאסכולת המופשט הלירי. מבט מתמשך על עבודתו לאורכה של חצי מאה מגלה, כי אמנם מגמה זו מילאה תפקיד חשוב במהלך התגבשותו האמנותית, אך רק אלמנטים מסוימים של המופשט הלירי המובהק ליוו אותו לאורך כל הדרך. למעשה, המאפיין המובהק ביותר שלו הוא דווקא ההתנודדות בין הקצוות: בין האבסטרקציה המוחלטת לפיגורציה המובהקת. ברוב התקופות שיקפה עבודתו שילובים רבגוניים ומשוכללים של השניים. מאז ומתמיד יצר גבעתי בסדרות, כך שאת מיצויו של המופשט בסדרה מסוימת הוא חתם בדרך כלל בנגיעה פיגורטיבית, כעין סימן לבאות או אות לפתיחת הסדרה הבאה, וחוזר חלילה.

שמוליק קראוס, אלישבע ובנימין גיבלי, משה גבעתי וידידים
בפתיחת תערוכתו של גבעתי בגלריה נוה צדק, תל־אביב, 1996

כמו כן, ניתן למצוא אצל גבעתי שיבה מחזורית אל הצורך לעבוד בצבע השחור בלבד. בתקופות אלה הוא מניח על הבד גם אפורים, אך נמנע מנגיעה בצבע הלבן ולא מערב גרפיט, כדי שלא ייווצר אפור מלאכותי.
בהקשר התמטי, אם יש כזה, הרי שאינני יוצא משום מקום, שום נקודת מוצא. אני לא הולך לצייר איזשהו סיפור שכבר מצויר אצלי בראש. אני ניגש לבד, מתחיל לרשום רישום חופשי, שום דבר לא מוגדר מראש. אני חוזר לשבת ולהתבונן בבד. בתוך הרישום ההתחלתי הזה אני מתחיל לגלות דברים. אינני מגדיר אותם, אך אני מתחיל לטפל בבניית הציור כך שיהיו בו שלוש נקודות אחיזה. למעשה אני 'יוצר' ציור ולא 'מצייר' אותו. הציור שלי הוא קודם כל הנחה, אחר כך הורדה או הפחתה שמתפתחת לאיזו משמעות. היכן שהציור הוא פיגורטיבי, אין למעשה משמעות לפיגורה מבחינת המבנה הפיזי שלה, אלא לקווי המתאר שלה ביחס לדרך שבה הם משרתים את הבד. אין לה משמעות בציור מעבר לצורה ולכתם הצבע שנחוץ במקום שבו היא נמצאת. הדמויות אינן נושאות עימן משמעויות טעונות תכנים כלשהם, אין להן טקסטים, הן נוכחות רק בזכות המשמעות הציורית שלהן. אני אפילו לא עסוק בלספר לעצמי מה הדמות עושה שם בציור. אני עובד עם מכחולים פשוטים, עגולים, לפעמים אני עובד עם סכין, או עם רולר שמשתמשים בו לעבודות תחריט. אני נעזר בסמרטוטים, או בכל אמצעי לו אני נזקק באותו רגע. אני אוהב יותר מכול את הנגיעה הראשונה על הבד הלבן, יש בזה משהו יפני. אחר כך הכול מתחיל להסתבך. יש כאלה שטוענים שהם מכירים את כתב־היד שלי, גם במעברים הקיצוניים בין אבסטרקט מוחלט לציור פיגורטיבי — מעברים שמתקיימים אצלי לאורך כל הדרך.
יש ציורים שיוצאים לי מהשרוול, אך הם לרוב הפחות טובים. במציאות היותר מוכרת לי אני יושב מול הבד וממש לא יודע מה לעשות, איך להתחיל. אחרי שעות, אם לא ימים, אני נוגע בבד, וכבר בנגיעה הראשונה נוצר משהו לא נכון, משובש. כל ההמשך הוא ניסיון קשה ומר לתקן את זה, שאיכשהו זה יהפוך לציור. אחרי קשיים כה גדולים, כשאני סוף־סוף יורד מהבד, אינני מאמין עוד שאצליח בכלל אי פעם לצייר אפילו ציור אחד נוסף. הבד הלבן תמיד הפחיד אותי, ותמיד ניגשתי אליו מבלי לדעת מה יקרה שם בסוף.

חברו הטוב של משה גבעתי, הצייר ז'אק גרינברג, היטיב להגדיר את עבודתו:
יש שבטים באמריקה הדרומית ובאפריקה שאורגים שטיחים מסביב לשגיאה שהם עשו. זה מה שקורה לגבעתי. הוא עושה שגיאה בתחילת הציור, ומזה הוא יוצר דבר אסתטי. מעט מאוד ציירים יכולים לבנות עולם אסתטי מסביב לשגיאה. גבעתי הצליח מבחינה פסיכולוגית לשבור את האבסטרקט וליצור דבר פנימי שלו. זה האוונגארד האמיתי של התקופה, החיפוש אחר הפנימיות, אחר נקודת הפסיך (תת־הכרה), והגדולה של דרך זו טמונה בכך שהיא פותחת את הציור בפני כולם (מעריב, 21 ביוני, 1985).