חנה קופלר

ניו־יורק: 1974-1982

משה גבעתי נחת בניו־יורק באוקטובר 1974 יחד עם אריה מוסקוביץ' הדפס. את הלילה הראשון הוא בילה במועדון ג'אז סמוך לאוניברסיטת קולומביה, שם נהגו להופיע מיטב המוזיקאים. למחרת לקח אותם עובדיה אלקרא, הישר למלון צ'לסי. המוניטין של מלון צ'לסי יצאו לו בזכות מקומו המרכזי בתולדות האמנות הניו־יורקית, וגם אנשי תרבות ואמנות ישראלים נהגו להתגורר בו תקופות קצרות או ארוכות יותר. בצ'לסי פגש גבעתי את ג'ורג' שמש ואת מאריאן. מאריאן היה מיודד עם יהודה בן־יהודה ועם רותי ודני שני, אחיה של המשוררת רינה שני, שהיו גם חבריו של גבעתי. בדירתם של הזוג שני פגש גבעתי את דוד אבידן, ששהה במלון בעצמו. הוא זוכר שמאריאן קנה במתנה לבנם של רותי ודני סוס־עץ, ושסוס דומה הופיע גם בציוריו. בביקור אצל גבעתי (בלופט שאליו עבר בשלב מאוחר יותר) קבל מאריאן על כך שבישראל עדיין לא הזמינו אותו להציג את יצירותיו בשום מסגרת מוזיאלית רצינית.

משה גבעתי, ניו־יורק, 1979

באכסדרה של מלון צ'לסי נתלו יצירות מקוריות של אמנים אמריקאים חשובים אשר התגוררו במלון בתקופות שונות. שם נתקל גבעתי לראשונה בעבודתו של לארי ריוורס. מאוחר יותר ראה גבעתי ציור ענק של ריוורס אצל מוציא לאור אמריקאי שאיתו עבד. היה זה אחד מתוך סדרת ציורים של ריוורס שעסקו באפוסים מתוך ההיסטוריה האמריקאית. זה היה ציור מופשט שעליו עבר ריוורס ברישום עיפרון מהיר. הציור הותיר על גבעתי רושם עז. בכניסה לצ'לסי היתה תלויה גם עבודה של כריסטו, וכן ציורים של לאה ניקל וג'ורג' שמש.
את לאה ניקל, שהגיעה לניו־יורק מיד לאחר תערוכת היחיד שערך לה גמזו במוזיאון תל־אביב, ב־1973, פגש משה גבעתי בשלב מאוחר יותר במלון צ'לסי, לאחר שהוא עצמו כבר עבר להתגורר במקום אחר. גם אדם ברוך ואריאלה שביד גרו אז בצ'לסי. גבעתי נשאר במלון כחודש ימים, ואז החליט שבשלב זה הוא דוחה את חזרתו לארץ. הוא גם החליט לסגת מההסכם שנחתם בינו לבין גמזו, וביטל את התערוכה במוזיאון
תל־אביב. בנו של בעל המלון הציע לו סטודיו במקום תמורת סידור מיוחד, אך גבעתי העדיף לעבור משם, ושכר לעצמו לופט גדול בקרבת מקום. ביחד עם מוסקוביץ' הוא הקים שוב את בית המלאכה לדפוס רשת, ונשאר להתגורר ולעבוד ברובע צ'לסי.
בתקופה זו הסתיימו נישואיו של גבעתי ליעל. בניו־יורק הוא הכיר את רוני לביא. רוני היתה סטודנטית לאמנות שלמדה ועבדה בניו־יורק. השניים הכירו דרך קרובת משפחה של ידידו אילן תורן, שהביאה אותה לסטודיו. בעקבות הביקור החלה רוני לעבוד בבית המלאכה לדפוס רשת, ולבסוף גם נשארה לגור במקום, ובהמשך נישאו השניים.
ב־9 באפריל 1975 נפתחה תערוכת היחיד של משה גבעתי בגלריה של "בית תרבות אמריקה־ישראל" בניו־יורק. מאירה גרא אירגנה את התערוכה שבה הוצגו כארבעים הדפסים גדולים ועבודות על נייר, שגבעתי הביא איתו מהארץ. בגיליון 30 של "תרבות" (כתב עת שהוציאה לאור בניו־יורק "קרן תרבות אמריקה־ישראל", אשר סיפק מידע עדכני על הנעשה בעולם התרבות והאמנות הישראלי לקוראים מקרב הקהילה היהודית בניו־יורק) התפרסם ראיון שערכה דוריס סילקובסקי עם גבעתי. סילקובסקי מתארת את הבית, שהסטודיו ובית־המלאכה לדפוס רשת שכנו בו בכפיפה אחת, כלופט ענקי ופתוח, שכולו עטור בחלונות, ונטול קירות הפרדה בין הפונקציות השונות של עבודה ומגורים. סילקובסקי סוקרת את העבודות שגבעתי הספיק לצייר
בניו־יורק — הדפסי רשת גדולים שעליהם הוא "עלה" במשיכות של צבע שמן, פסטל, עיפרון ודיו, ואת חלקם ריסס בספריי. בריאיון הסביר גבעתי, כי הוא אינו נוהג לצייר "רעיונות":
אינני פילוסוף או אינטלקטואל, כל רצוני הוא לצייר ציורים יפים. את האינטרפרטציות על משמעות עבודותי אני מותיר בידי הצופה. הנגיעה שלי בבד — היא הסיפור שלי, היא המשמעות של עבודתי (תרבות, 30, אביב, 1975).
 

יואב בראל ומשה גבעתי, גלריה מבט, תל־אביב, 1969

 
בקיץ של אותה שנה, בהעדרו, הוצגו הדפסי הרשת של משה גבעתי בגלריה גולדמן בחיפה ובגלריה ארטא בירושלים. בעת שהותו בניו־יורק הוא צייר את סדרת "אקווס" (Equus), בעקבות הצגת תיאטרון בשם זה שהועלתה בברודווי. הוא צפה בהצגה פעמיים, יום אחרי יום, פעם בהשתתפותו של ריצ'רד ברטון ופעם בהשתתפות טום קורטני, שהתחלקו בתפקיד. המחזה של פיטר שאפר (Shaffer), שהועלה מאוחר יותר גם בתיאטרון הקאמרי בארץ, עוסק בפסיכיאטר החוקר את מניעיו של נער צעיר אשר נקלע למצב פסיכוטי, וגרם לעיוורונם של שישה סוסים. הייצוג של הסוסים על הבמה בהצגה נעשה בעזרת צלליות, ואלה נתנו לגבעתי את ההשראה לדימויי סדרת הציורים שבהם חזר אל מוטיב הסוס, אשר נכח כבר בווריאציות שונות לכל אורך תקופות יצירתו. במקור, דימוי הסוס שימש את גבעתי כאמצעי ליצירת קומוניקציה עוד בילדותו המוקדמת. כשהוחזר בגיל חמש מבית סבתו בחוטין לארץ, ועוד לא דיבר עברית, הוא נהג לשבת ולצייר סוסים שעוררו התפעלות בקרב חבריה וקרוביה של אימו, שלפעמים "רכשו" ממנו ציור בתמורה לתפוח־עץ.
מהלך חייו של גבעתי בניו־יורק התגלגל בשונה מכפי שתכנן. הוא צייר מעט מאוד, התפרנס בין היתר מנדל"ן, ובילה חלק גדול מזמנו בצפייה בסרטי קולנוע. בעזרת הלוואה מבנק הפועלים הוא רכש את הלופט בקומה השישית בבניין שבו גר, והעביר אליו את בית המלאכה ששכן עד אז בדירת מגוריו. בהמשך הוא רכש גם את הלופט בקומה השמינית, ואת הנכס שבו שכן בית המלאכה מכר ברווח הגון. את סדנת ההדפס הוא העביר לרחוב סמוך.
גבעתי ויואב בראל קיימו קשר מכתבים, וב־1976, כשיצא בראל לשנת שבתון מהטכניון, הוא הגיע לניו־יורק הישר ללופט של גבעתי, שם התגורר כחצי שנה. גבעתי מספר:
הוא היה אורח נפלא. הוא הִרבה להסתובב בעיר ונהנה מכל רגע. יואב היה שחקן שחמט מעולה, אך משום שלי לא היה צל של מושג איך משחקים שח, לימדתי אותו שש־בש, וכבר מהמשחק הרביעי הוא ניצח אותי כל הזמן. רוני ואני הצטרפנו אליו פעמיים להצגות תיאטרון, ופעם יצאנו יחד לאיזה מועדון. מכיוון שהוא היה 'רעיונר', הוא נהג לשבת ולהמציא דברים, להגות אינסוף רעיונות מקוריים. יואב דיבר אז על הפצה המונית של 'כפפת אהבה' (Love Glove) שתכנן, ורוברטו קאוואלי, מעצב האופנה האיטלקי מפירנצה שהוא פגש בניו־יורק, יצר אותה עבורו. הכוונה היתה לשווק אותה באמצעות ה'פלייבוי' האמריקאי. יואב לא יצר כל קשר עם האמנים הישראלים שישבו אז בניו־יורק, והתרועע עם כל מיני טיפוסים מקומיים.
 
ניו־יורק של שנות השבעים שקקה ישראלים. מיכאל סגן־כהן, שהגיע לעיר בסוף 1973, לאחר שהות של מספר שנים בלוס אנג'לס, מיטיב לתאר את ההוויה הניו־יורקית של האמנים ואנשי התרבות הישראלים. במאמר שפִרסם בכתב העת "קו" הוא מספר איך פגש את מיכאל גיטלין, אותו הכיר עוד מירושלים, אך גם אמנים רבים אליהם התוודע במקום, כמו יהודה בן־יהודה, שהציג בגלריה "או. קיי. האריס", את כוכי דוקטורי, שכמו בן־יהודה עסק ביציקות סביבתיות בלטקס, אותן הציג בגלריה "רינה", מוקד פעילות האמנות הישראלית בניו־יורק באותם ימים, שם הציגו גם יהושע נוישטיין, מיכאל גיטלין, זיגי בן־חיים, ג'ורג'ט בליה, פנחס כהן־גן, בוקי שוורץ, ג'ורג' שמש, בני אפרת, מיכה לורי, מיכה אולמן, ג'רי מארקס, מירית כהן ואחרים. כותב סגן־כהן:
 בקשר לשאלת יחסי הגומלין בין אמנים, יש להעיר שעניין זה היה תמיד מלווה במתח רב; כלומר, הרעיון שהשפעה הדדית היא דבר שלא אפשר ולא צריך להימנע ממנו לא היה מקובל, ואני סבור שהאמנים לא תמיד הבינו שיתר פתיחות ונדיבות בעניינים אלה יכלו לשרת אותם יותר מאשר לאיים על זהותם, כולל זהותם האישית כאמנים, ואפילו לסייע לישראלים כקבוצה בעלת עמדה ועוצמה. עבורי, כמי שבא מתולדות האמנות, קבוצות ומניפסטים היו תנאי במגמה ליצירת 'קבוצה', אבל לא זאת היתה הרוח. האמנים הישראלים בניו־יורק לא חלמו על פעולה עיונית־מעשית משותפת, וכפי שאמר לי ג'רי מארקס: ההשפעות ההדדיות שהתקיימו בין האמנים התקיימו 'על אף היחסים האישיים', ולא מתוך רצון חופשי. עם זאת, היתה איזו אווירה משותפת והתקיימו כינוסים, בעיקר חברתיים, של אמנים ישראלים (קו 7/6, יוני, 1984).
 

יואב בראל ומשה גבעתי, גלריה מבט, תל־אביב, 1969

 בשלב זה עובר סגן־כהן לתיאור מסיבה ישראלית שהתקיימה בסוויטה של ג'ורג' שמש בצ'לסי הוטל. הוא מונה את המשתתפים ומוצא כי ב"מסיבות" אלה הסתופפו "מין אקס־פטריוטים, עם צרות משותפות":
 הרבה עברית, ניחוח משותף רחוק, ואיזה קשר לא מפתיע אל בסיס האם. אבל הרבה מהמסיבות הללו היו משפחתיות, לא בשר ולא חלב, ואת החדירות לתוך אמריקה עשה כל אחד לבדו, על־פי דרכו. שיחות ארוכות אל תוך הלילה לא היו, האירועים היו 'חברתיים'. עם זאת אני זוכר ערב אחד אחר, בסטודיו של גיטלין, שבו התפתחה שיחה ספונטנית על נושא הזהות הישראלית: היו שם קופפרמן, שהיה כאן לרגל תערוכתו בגלריה רינה, פנחס כהן־גן, כוכי דוקטורי, וגיטלין אפילו הקליט את השיחה הספונטנית [...] הקשרים בין האמנים היו יותר קשרים של יום־יום. החלפת אינפורמציה, ובעיקר קשרי עבודה ועזרה קונקרטית.58

משה גבעתי נמנע מקשרים חברתיים עם קהיליית האמנים הישראלים, כולל אלו שנהגו לחפש אצלו את יואב בראל. המסלול הניו־יורקי שלו היה שונה מן המסלול של האמנים הישראלים האחרים. דווקא בניו־יורק הוא מיעט לצייר ולהסתופף ב"מקומות הנכונים" לצורך קידום הקריירה האישית שלו. עם זאת הוא אהב את ניו־יורק, וחי בה בדרכו שלו. על יואב בראל הוא מספר:
גם יואב חש שניו־יורק היא המקום שנועד בשבילו. הוא פתח שם חשבון בנק ותכנן את מהלכיו הבאים. כשהחליט לחזור לארץ ולחסל שם את ענייניו, הפקיד בידי ייפוי־כוח על חשבונו בבנק ונסע. הוא התכוון לסיים את עבודתו בטכניון בצורה מסודרת, למכור את דירתו בתל־אביב, לקחת איתו את אסתר אשתו ולעבור לגור בניו־יורק. לאחר שנסע התחלתי לטפל בעניין הבאתו החוקית לניו־יורק, כמומחה לעיצוב בפלקסיגלאס עבור בית המלאכה שלי.
רוני נסעה לארץ ויואב היה אמור לאסוף אותה בשדה התעופה. הוא לא הגיע. היא התקשרה לביתו ומישהו אמר לה שיואב מת. רוני עוד הספיקה להגיע להלוויה. אני פניתי מיד לבנק בניו־יורק והודעתי על מותו. רוני טיפלה בהעברת הכסף לאסתר, ורוברטו שלח לה את 'כפפת האהבה'. שבועיים לאחר מותו של יואב הגיעו אישורי העבודה שלו בארצות הברית.
 
באותה שנה נפטר גם מאריאן במלון צ'לסי. גבעתי הלך לשמוע את ההספדים בבית ההלוויות בניו ג'רסי, לשם שלחה אלמנתו את גופתו לשריפה:
היא התעקשה על כך. רוני הלכה איתה לקנות צנצנת לאפר שלו. את הצנצנת שלחו לפריז, ושם קברו אותה בסוף בבית הקברות היהודי. הוא היה צריך להיקבר ב־Père-Lachaise, כי לפני מותו הוא קיבל את אות לגיון הכבוד הצרפתי, אך העניין הסתבך בגלל ביורוקרטיה של החוק הצרפתי.
 

משה גבעתי ושפרה, יהודה עתי, ניו־יורק, 1979

 
לאחר מותו של מאריאן, הגיע מארק שפס לניו־יורק כדי לטפל בארגון תערוכה מקיפה של מאריאן במוזיאון תל־אביב. בהזדמנות זו הוא גם ביקש לפגוש את משה גבעתי, אך זה חשב שאין כל טעם בפגישה בפרק זה של חייו, שכן ממילא חייו מתנהלים "בין האנג־אובר להאנג־אובר".
גבעתי ומוסקוביץ' הפעילו את בית המלאכה לדפוס רשת במשך כשנתיים. הם העסיקו כשבעה עובדים, בדרך כלל סטודנטים מבתי ספר לאמנות, והפיקו הדפסות איכות, בין היתר עבור מחלקת הגרפיקה של גלריה "פייס" היוקרתית. אך בעקבות משבר כלכלי שאליו נקלע ענף הדפוס, נאלץ גבעתי לסגור את בית המלאכה. בסוף 1977 הוא העביר את הציוד לרשותו של מוסקוביץ'. כשנה לאחר מכן, מכר את הנכס שבו גר, ורכש לופט ברחוב 36, באזור תעשיית הקונפקציה. רוני, שנכנסה להריון בינתיים, ילדה את בתם, שפרה, בנובמבר 1979. כחודש לאחר לידתה, נסע גבעתי לישראל ללוויית אמו. זמן קצר לאחר מכן הוא שוב ביקר בארץ, לרגל חתונת בתו, ורד.
מרחוב 36 המשיך הזוג לנדוד הלאה, לקראון הייטס. בפורים התוודע גבעתי לקבוצה של חב"דניקים צעירים, אותם פגש באמצעות ידידו יהודה עתי (שרכש ממנו מספר ציורים מתקופת ניו־יורק, היצירות היחידות ששרדו מן השנים ההן):
כל העניין תפס אותי. הייתי במצב של ריק, והסתקרנתי. הגטו היהודי של קראון הייטס משך את לבי. במרחק עשרים דקות נסיעה ברכבת התחתית ממרכז העיר שכנה לה עיירה יהודית, בדיוק כמו אלה שתוארו בספרות שלפני מלחמת העולם השנייה. עברנו לגור שם, ומאוד אהבתי את המקום. בבית נהגתי כפי שרציתי. היתה לי טלוויזיה ומערכת לשמיעת מוזיקה. תלמידי ישיבה מוכשרים מצעירי חב"ד, אהבו לבוא אלי, לראות טלוויזיה, לשמוע מוזיקה ולעשן איזה ג'וינט. היתה להם התלבטות תמיד רק בעניין האוכל, הם לא היו בטוחים שאצלי הכול 'גלאט־כושר'. מאוחר יותר נוכחתי אף אני לדעת שעניין הכשרות מושרש כה עמוק אצל היהודי החרדי, שגם אם הוא 'מתפקר', הצורך להיזהר מלווה אותו עוד זמן רב. רוני שהתה אז בארץ אצל הוריה בקיבוץ כפר מסריק. בעקבות מכתב שכתבתי לרבי מלובביץ', בו תיארתי לו את מצבי, דאגו לסידורי הגט שלי מיעל באמצעות שליח (שלא אחיה חלילה בחטא), וכשרוני ושפרה שבו, סידרו לנו חתונה כדת וכדין, עם הפרדה בין נשים לגברים וקייטרינג שהכין לנו בין־לילה הטבח של הרבי.

משה גבעתי ושפרה, ניו־יורק, 1980

חיינו שנה שלמה בקראון הייטס, ובמהלכה היו לי שלוש פגישות אישיות עם הרבי מלובביץ'. באחת מהן צילמו אותי נכנס אליו. מאוד נהניתי להקשיב לו בהתוועדויות ולשמוע כיצד הוא מדבר ומסביר דברים בדרכו המיוחדת. בשכונה היהודית דווקא מצאתי שקט נפשי ואפילו ציירתי. התפללתי בשטיבל קטן, אליו הייתי מגיע כל יום בשעת בוקר מאוחרת. לא יצאתי מגבולות הגטו. כל שהצטרכתי לו היה בסביבתי, כולל הגראס שהשגתי בחנות מכולת של אפרו־אמריקאים שגבלה בשכונה. היה שם בית כנסת שאִכלס קבוצה של אפרו־אמריקאים שהתגיירו לפני שנים רבות, ביניהם בני משפחת בן־דוד. בניהם למדו בחדרים ובישיבות החרדיות. באותו בית כנסת התפללו משום מה גם ה'מנודים' — כאלה שנודו בתוך הקהילה מכל מיני סיבות. אהבתי את בית הכנסת הזה כי היה שם פסנתר, ובמקום יין מתוק הגישו שם ויסקי, וגם גראס משובח היה שם בנמצא.

משה גבעתי והרבי מלובביץ', קראון הייטס, ניו־יורק, 1980

במהלך שמונה השנים בהן שהה בניו־יורק מיעט משה גבעתי לצייר. הוא יצר סדרה של "ציורים שחורים", שעליהם עבד עוד בלופט שברחוב 36. הנרי שלזניאק, שביקר אותו שם, אהב את הסדרה. על בד לבן שעמד בצד הוא יצר קולאז', והשאיר אותו במתנה לגבעתי. את העבודות השחורות לקח איתו גבעתי לקראון הייטס, שם עבר עליהם בצבע. כשחזר לארץ הפקיד את הבדים למשמורת אצל ידידה, שדאגה להעבירם הלאה, לסטודיו של עובדיה אלקרא, ומשם אבדו עקבותיהם. עד היום לא ידוע מה עלה בגורלם של ציורים אלה.

השיבה לתל־אביב: 1982

בתחילת שנות השמונים החליטו רוני ומשה גבעתי לשוב לארץ. למרות שלשפרה היתה מטפלת ותנאי החיים של הזוג היו נוחים יחסית, התקשתה רוני להסתגל למגורים בקראון הייטס, בעיקר משום שאורח החיים החרדי לא עניין אותה.

משה גבעתי ולאה ניקל בפתיחת תערוכתו של גבעתי, גלריה שרה לוי,
תל־אביב, 1982

החברים החב"דניקים הציעו לזוג דירה בכפר חב"ד, אך לבסוף שכר גבעתי דירה בתל־אביב, ברחוב הירקון, מול כיכר אתרים. במשך תקופה מסוימת הוא נהג להתפלל בבית הכנסת של אנשי חב"ד בנחלת בנימין, לעתים בלוויית מוני מושונוב. ערב שבת אחד, כשהשניים שבו מבית הכנסת, אחרי הארוחה, עמד מושונוב לצאת לתיאטרון, לערב שעמד לחתום את הצגת "הסטריפטיז האחרון", בה השתתף גם שלמה בר־אבא. גבעתי מספר:
רציתי לראות את ההצגה, ואמרתי לו שאצעד איתו ברגל אל התיאטרון, אבל אז הבנתי את הגיחוך למראה יהודי־חרדי הנכנס בערב שבת להצגת תיאטרון. הורדתי במחי יד את הכיפה, הסרתי את הציצית, תפסנו מונית ונסענו ל'צוותא'. עוד זמן רב לאחר מכן לא יכולתי להיכנס לכל מסעדה לאכול, עניין הכשרות פשוט דבק בך ולא מרפה כל־כך מהר. די מהר התחלתי לעבוד וחזרתי לעצמי. גרנו כחצי שנה ברחוב הירקון, עד שרוני נכנסה שוב להריון. שכרתי דירה באלחריזי, ליד בית האמנים. הדירה שימשה אותנו למגורים ולעבודה כאחד. תמיד נהגתי לעבוד במקום שבו גרתי, וזהו מנהגי עד היום. בזמן שהייתי בניו־יורק המצב הכללי בארץ השתנה. היתה אינפלציה רצינית, ועוד לא נכנסתי חזרה לענייני מכירות של ציורים. פנחס אברמוביץ' סידר לי עבודה במשכורת — לימדתי דפוס רשת בסדנת ההדפס של אגודת האמנים.

צילה ויחזקאל שטרייכמן, סם לימן ולאה ניקל בפתיחת תערוכתו
של גבעתי, גלריה שרה לוי, תל־אביב, 1982
 

לאחר שחזר בו מן ה"תשובה", שב משה גבעתי לרוטינת חייו: הציור מילא כעת את כל החלל שנוצר במשך שנים של "יובש" יצירתי. באחת הפתיחות, בגלריה "שרה לוי", הכיר גבעתי את האמן עמי לוי, בנה של שרה. לוי ביקש לעבוד איתו בבית המלאכה לדפוס רשת שבבית האמנים. גבעתי שמח לדעת שללוי אין כל ידע מוקדם בתחום ההדפס, והכשיר אותו מקצועית. זמן קצר לאחר מכן הציע לו לוי להציג בגלריה של אמו. במאי 1983 הציג גבעתי תערוכת יחיד בגלריה "שרה לוי".
מאז התערוכה בגלריה "שוקן", ב־1974, לא הציג גבעתי בארץ ודבר לא נכתב עליו בעיתונות המקומית. התערוכה הצנועה שהעלה כעת זכתה להתייחסות אוהדת במדורי האמנות, אשר משום מה לא הזכירו כלל את היעדרותו הממושכת של גבעתי מנוף האמנות המקומי. נסים מבורך, ברשימתו "עומק ללא פרספקטיבה", ציין לטובה את הימנעותו של גבעתי מכל סממן פיגורטיבי:
את משה גבעתי מעניינים הדברים שמופיעים ברמז, ובעיקר השקיפויות. נקודת־המוצא שלו היא הבד וההתרחשויות שעליו. הוא מבשל סיפורים קטנים, מופשטים לחלוטין, ללא כל אחיזה גלויה בנוף, כפי שניתן, אולי, להתרשם בטעות. העבודות שלו, גדולות־הממדים, המוצאות בדרך כלשהי את מקומותיהן בתוך חלל־הגלריה הקטן, מלאות ברגישויות מפורטות שיש לעקוב אחריהן, והדבר מסב לצופה הנאה עמוקה, תוך סריקת השטח, טפח לאחר טפח.
משה גבעתי עובד בלא להמתין להתייבשות הרובד התחתון כדי להניח עליו רובד נוסף של צבע־שמן, ובכל זאת, במיומנות רבה, הוא בונה מערכת־נדבכים צבעוניים רבת־הבעה ומשיג איכויות חזותיות מעולות.
המציג משתדל שלא להתרחק מן הבסיס שלו, הבד, וחתירתו זו היא יותר מאשר עניין טכני גרידא. זהו ביטוי לעיקרון של היצמדות לעיסוק באמצעים עצמם, ללא כל התפלשות מיותרת ברפש תמאטי כלשהו. הגם שהמציאות כאן, ואולי בעולם כולו, זקוקה לתקנה, אין גבעתי מתאמץ לתקן אותה בציוריו. זהו איננו מקצוע, ובניגוד לרבים הוא מודע לכך. אין אצלו זכר למה שמצוי באותו סוג נפוץ של עבודות, טעונות במיני 'בעד ונגד', מה שמאפשר לרבים ולא טובים לכסות את אינאונותם האמנותית באמצעות עלה־תאנה נושאי טעון. מבחינה זו תערוכתו של משה גבעתי, המומלצת מאוד, היא כמעט בבחינת־חריג (הארץ, 20 במאי, 1983).
 

משה גבעתי, תל־אביב, 1983

אילן נחשון, במאמרו "הנסתר והנגלה", הצביע על שובו של המופשט־הלירי לעבודתו של גבעתי:
משה גבעתי, הידוע כאמן וכמורה להדפס, חושף הפעם צד אחר של אישיותו האמנותית. כנגד 'חוסר הרגישות' הקולוריסטי של טכניקת השיכפול הידנית, הוא מציג ציורי־שמן שהדגש שלהם הוא על פנורמה של איכויות צבעוניות.
בדיו גדולי הממדים מעידים שהוא מקצוען בעל ותק, שיותר משבא לחדש הוא מבקש להפגין את ניסיונו. ואכן, הוא שוחה בחומר בכל הנוגע לאבסטרקט הלירי נוסח שנות החמישים. מתוך שלושת אריות הציור המייצגים סגנון זה, הוא קרוב יותר לגישתו המרומזת ולגוני הצבעים של שטרייכמן.
נקודת המוצא של גבעתי היא מראה נוף, שממנו הוא מותיר עקבות מעטים בקצה הדרך. עיקר העשייה שלו היא בניית מרקמים מבניים וצבעוניים, כיסויים וגילויים, חפירה לעומק ופריסת מגוון רך של רגישויות, שהוא מעמת אותן עם קטעים מודגשים (ידיעות אחרונות, 20 במאי, 1983).

רפי לביא הסכים במידה רבה עם ההבחנה של נחשון ביחס למופשט הלירי, והחמיא לעבודותיו של גבעתי:
בשבוע עמוס בתערוכות רדודות כדאי להצפין עד שרה לוי כדי לראות שתי תמונות גדולות ויפהפיות של משה גבעתי. כשאני אומר יפהפיות, אינני מתכוון לדקורטיביות מתייפייפות. הסגנון קצת שטרייכמני, אבל יותר בכיוון מלנכולי, יותר עכור, עם ניואנסים מרתקים של צבע וחומר. נעים לראות צייר שחיפש את עצמו בבית בציור האבסטרקט־לירי הישן והטוב. יש לו עדיין מה לומר דרכו (העיר, 20 במאי, 1983).

סיפורי ניו־יורק, 1983, צבעי מים
על נייר, 55x75 , אוסף דב שיף,
תל־אביב

אספנים החלו לפקוד שוב את ה"ציירייה" (כך נהג גבעתי לכנות את סדנת העבודה שלו, בעקבות המונח שטבעה מבקרת האמנות פסל פרידברג, שנים רבות לפני כן). בגלריה של שרה לוי לא מכר גבעתי דבר, אך ציור אחד בן שני חלקים שהוצג שם נרכש מאוחר יותר על־ידי חברת "הפניקס".
כחודשיים אחרי התערוכה יצא רמי רוזן בכתבה שסקרה בעיקר את אישיותו וחייו רבי התהפוכות של גבעתי. הוא פגש אותו בשעות אחר הצהריים, לוגם קוניאק צרפתי ומשוחח עם יוסל ברגנר בגלריה ברנרד, בסוף דיזנגוף. רוזן הצטרף לגבעתי והם עברו מבר לבר ברחבי תל־אביב. גבעתי שטח את סיפור חייו בפני רוזן, שתיאר את תופעת ההרס העצמי שלו, שבאה לידי ביטוי במריבות שיכורים בעיר וביחסו הבוטה אל אספנים, אמנים ואנשי ממסד. במסגרת אותה כתבה ליקט רוזן קשת של דעות על גבעתי מפי ידידים ואמנים. כשנשאל שטרייכמן לדעתו על משה גבעתי, הוא ענה:
כאדם, אינני מכירו מספיק. כצייר, הוא יוצא מן הכלל. כישרון זה לא מילה. הלוואי שכולם יאהבו את ציוריו כמוני ויאמרו עליו את מה שאני חש כלפיו כצייר. חבל רק שנעלם מפה לעשר שנים. קשה לי להבין מה גרם לו להיות רבי בברוקלין. אחרת, כבר מזמן היה בשורה הראשונה של אמני ישראל (כותרת ראשית, 13 ביולי, 1983).

סיפורי ניו־יורק, 1983, צבעי מים על נייר, 74x56,
אוסף נילי סלומון הלוי, רחובות

קדישמן הוסיף:
הוא צייר נפלא, נהדר, רגיש. הלוואי ויכולתי לצייר כמוהו. זה נשמע כמו הספד אך זאת האמת. אני אוהב את התבונה, את הדוגריות ואת קנה־המידה הטהור שלו. חוסר יכולתו להגמיש את המוסר האמנותי שלו, כפי שעושים אחרים, מנע ממנו את ההצלחה הרחבה אצל הקהל.
 
גרבוז סבר שמשה גבעתי הסתבך בגלל האלכוהול:
גם החזרה בתשובה שלו היתה לדעתי, תקלה במוח על בסיס של ענבים. עכשיו סוף סוף הוא מצייר כפי שלא צייר מעולם. שום 'איזמים', שום אידיאולוגיות לא לעניין. שרק לא יסתבך שוב במריבות עם אמנים ועם הממסד. שיעסוק בציור, כי את זה הוא עושה טוב מאוד.

והיה עוד ידיד ותיק של גבעתי, שלא הזדהה בשמו, שדיבר על:
מאבק מר ורווי ייסורים של אמן המבקש לזכות בהכרה רחבה, וכשהיא באה הוא הורס אותה במו ידיו. כוחות ההרס העצמי שיש לאיש הזה, פשוט לא ייאמנו. אדם רדוף פחדים הזקוק להרבה הכרה של הסביבה. העלבונות והגידופים שלו מזכירים ילד קטן, שלא יודע איך להשביע את רצון הגננת. אבל מאחורי החזות הברוטאלית מסתתר צייר עדין־נפש. ציוריו הטובים מזכירים לי שירה של מלאכים. הוא מצייר לשם הציור וידידו האחד והיחיד הוא האלכוהול.
 
בשיחתו עם רוזן הודה משה גבעתי בגילוי לב באלכוהוליזם שלו ובהשלכותיו על היחסים שהוא מנהל עם בני־אדם. באותו ראיון הוא גם סגר חשבונות מעברו עם אספנים, שהיו קניינים פוטנציאליים עד שהוא עלב בהם וסילק אותם מעל פניו, עם אמנים איתם עמד בקשרי עבודה, ועם עיוותי הממסד. על תהייתו של רוזן בדבר המעשה המוזר של חילוני מהשומר הצעיר שחזר בתשובה בחצר הרבי מלובביץ', השיב גבעתי כי אינו רואה בכך שום מוזרות:
כי חצר הלובביצ'ר לא שונה בהרבה מחצרו של מאיר'קה יערי בשומר הצעיר או מחצר האמנים ברחוב דיזנגוף. הקולקטיביות הרעיונית, כמו העובדה שאתה חשוף ונשפט בכל רגע מבלי שיהיה לך מקום לעצמך, משותפת לכל החצרות.

סיפורי ניו־יורק, 1982, צבעי מים
על נייר, 50x70 אוסף ברנרד בן שושן,
כפר סבא

 
בסוף הריאיון מודיע גבעתי כי אין לו שום חרטות:
לא על הנדודים ולא על אובדני הדרך, באמצעותם הגעתי לשלום עם עצמי. אני מצייר היום ישר מתוך עצמי. בעבר, הצורך הפנימי שלי בהכרה רחבה ומיידית יצר אצלי מין תלות. אולי משום כך נעשיתי אלכוהוליסט. מהתלות הזאת נגמלתי, מהאלכוהול עוד לא [...].

מי שעקב אחר עבודתו רבת השנים של גבעתי, היה אמור כבר לדעת שלעולם אין הוא מאמץ באופן סופי ובלעדי את הציור המופשט, אלא שב אליו בגרסאות שונות בכל פעם, ויוצא ממנו לחיפושי דרך חדשים. עוד באותה שנה, בתחילת אוקטובר, פתח גבעתי תערוכת יחיד נוספת בגלריה ברנרד, בה הציג ציורים שיצר בתקופת מלחמת לבנון, הפעם על טהרת הציור הפיגורטיבי.
רפי לביא כתב גם על התערוכה הזו, ברשימה שכותרתה "שלב החימום":
משה גבעתי מציג ציורים קטנים ומשעשעים בגלריה ברנרד, דיזנגוף 207. על תשתית מודפסת הוסיף וצייר אילוסטרציות מלאות הומור וצבעוניות עשירה. בעלי חיים, פרחים, דמויות עם סקטים ועוד, מופיעים בסדרה הנקראת 'סיפורים קטנים ממנהטן' (העיר, 7 באוקטובר, 1983).

תחת הכותרת "סיפורי זימה" כתב אילן נחשון:
האמן משה גבעתי הוא מקצוען בעל ותק, המוכר כיוצר בסגנון האבסטרקט הלירי, שכוחו ביצירת שדות־צבע מעודנים, טעונים בניואנסים דקים ובמצבי רוח. הפעם נטל חופשה והחליט להשתעשע. הוא מציג הדפסים קטנים, צבועים ביד, המכילים סיפורים ניו־יורקיים, עיר חטאים שבה שהה מספר שנים.
אלה סיפורי־זימה זעירים, בעיקר של הוא והיא, בהומור ובקו ישירים, בוטים, גסים ומחוספסים. גברברים בעלי ראשי תרנגולים ושמוקים. אהבתי יותר את הגיליונות שבהם יצר גבעתי גם קומפוזיציות ומשטחי צבע רכים. אהבתי פחות את אלה הנראים כאיורים חפוזים לעיתון (ידיעות אחרונות, 7 באוקטובר, 1983).

סיפורי ניו־יורק, 1983, טכניקה מעורבת
על נייר, 50x70, אוסף ברנרד בן שושן,
כפר סבא

 
את התערוכה בגלריה ברנרד חתמה מסיבה רוויית אלכוהול וריקודי בטן. למסיבה הגיעו אמנים, תלמידים מסדנת ההדפס, חברים ובני משפחה, והיא זכתה לסיקור על גבי עמוד שלם של "העולם הזה":
כל המוזמנים התכבדו במאכלי בשר מהמסעדה הסמוכה לגלריה, ושתו לחיים עם גבעתי. הציורים שהיו תלויים להם על הקירות ייצגו תקופה ארוכה בחייו של הצייר. הנושא: קוקסינלים. הזמן: ראשית שנות השמונים. המקום: ניו־יורק (העולם הזה, 26 באוקטובר, 1983).