חנה קופלר

רצף של ציורי אקריליק על בד, בפורמט זהה ובמוטיב שחוזר אל עצמו בוריאציות שונות, מחולל את גוף יצירתו המאוחרת של משה גבעתי.

דימוי מרומז של סוסים, בפרק זה של עבודתו, מוביל הליך סדרתי המתגבש לכלל רעיון אמנותי שבבסיסו שפה המגדירה "צורה" ולא "תוכן" ולהשתלשלות תרציפית של מוטיב ציורי הנמנע מרפטטיביות של נוסחה צורנית.

מקור הדימוי של אחד עשר ציורים שיצר גבעתי במהלך 2008 וציור אחד שפתח את מחזור 2009 טעון באותו משקע חזותי שצף ועולה כעין תדר מחזורי בעבודתו, והוא משנה צורה ומהות בכל הופעה מחדש.

כבר ב-1976, בעת שהותו בניו-יורק, הופיעו דימויי סוסים בסדרה אינטנסיבית של ציורים  שיצר בעקבות הרושם שהותיר עליו המחזה "אקווס" שהועלה באותה העת בברודווי. ייצוג הסוסים על הבמה בהצגה נעשה בעזרת צלליות, ואלה שימשו לו מקור השראה לפרץ יצירתי אחרי תקופת יובש ארוכה.

ככלל, אין הדימוי הפיגורטיבי בציוריו של גבעתי מרמז על תפיסה תימטית כלשהי. הדימוי על שלל צורותיו אינו אלא טריגר להנחות מכחול של צבע, לדינמיקה שמחוללת תנועה, או לקו כמניע קומפוזיציוני. אי לכך, אין לראות בדימוי ה"כמו-סוסי" ביצירתו המאוחרת מצע לתהליך של נרטיב כזה או אחר הנושק ספציפית למושא הדימוי.

למעשה, הגישה הבסיסית של גבעתי אל הציור מצביעה על ההפשטה כמהות, כשפה ציורית שמרכיביה מושתתים על תהליכי יצירה פנימיים ולא על מראות חיצוניים-תפיסתיים כנקודת מוצא.

פרץ ציוריו המאוחרים של משה גבעתי פתוח לאילתור מתמיד המייצר את עושר הצורות והדימויים החזותיים שמאזכרים בין היתר סממני נוף, צמתי מפגש, יחסי כוחות, מיפוי ססמוגרפי של מצבי-רוח, מתחים ואיזונים. עם זאת, המרחב הנצפה נותר מופשט ביסודו, וכל מרכיבי הדימוי ופרטי הניואנסים המשליכים על הקונקרטי נמוגים לתוכו, ומותירים כעין תהודה הפורטת את המכלול האינפורמטיבי לחוויה אבסטרקטית.

אל מול המאבק היומיומי עם הבד, החיפוש, ההתלבטות, התסכול, החרדה, התהליך הסיזיפי הגורר עמו התייאשות, התהייה על הסיבות ליצירה, על מהותה, על ערכה, על מקומה - עומדים כחומה בצורה: ההעזה, הגילוי, ההתעלות, ומעל לכל הכמיהה העמוקה ליופי.